קשישים רבים נמצאים בביתם לבד שעות רבות ביום ללא מסגרת וללא תעסוקה מצב שלא אידיאלי לא לקשישים ולא לחברה.
בעבודתי עם קשישים נתקלתי לא פעם במקרים שבהם קשישים במצב גופני ונפשי תקין נמצאים שעות רבות בביתם ללא תעסוקה: הם בפנסיה, בן או בת זוגם נפטרו, משפחתם מבקרת רק מדי פעם, חלק גדול מהחברים כבר אינם, וחוץ מלקרוא עיתון, לראות טלוויזיה וללכת מדי פעם לקופת חולים או לסופר, אין להם מה לעשות. המצב הזה מוביל פעם רבות להידרדרות נפשית, קוגניטיבית ובריאותית עצובה ומיותרת.
בחברה של היום מגיל מסוים לא מצופה מאדם להיות משתתף פעיל בחברה – ולכן קשישים רבים שעבדו והיו פעילים מאוד כל חייהם מוצאים עצמם בערוב ימיהם ללא תעסוקה. המשפחה בדרך כלל לא גרה עם הקשיש כמו בימים עברו, והקשיש מבלה את רוב זמנו לבדו. גם אם המשפחה מתקשרת פעם או מבקרת פעם ביום, בסופו של דבר הקשיש מבלה את כל יתר שעות היום בבדידות.
אמנם יש מסגרות מסוימות כגון מועדונים שבהם קשישים יכולים להעביר את היום, או מטפלות שבאות למספר שעות להעביר זמן עם הקשישים, אולם רוב הקשישים איתם עבדתי מגיעים למסגרות אלו עם התנגדויות רבות ולאחר מאבקים ממושכים עם המשפחה ולעיתים מחוסר ברירה, ולא מבחירה – יש בעיה של סטיגמה בקרב חלק גדול מהקשישים לגבי פעילויות אלו, שרובו כלל לא מוצדק ויש צורך בפעילות לשינוי התודעה הציבורית בקרב הקשישים בקשר לעיסוקים האלה, כיוון שהם מבורכים.
בנוסף, ישנה בעיית השכר הנמוך וההכשרה של הצוותים המטפלים בקשישים (כגון מטפלות מטעם חברות כוח האדם) אשר עובדים פעמים רבות בשכר מינימום, ללא הכשרה מתאימה וללא מערכת תמיכה מספקת.
האוכלוסייה במדינות המפותחות הנה אוכלוסייה מזדקנת; ככל שתוחלת החיים עולה ואחוז הילודה קטן, אנו חיים יותר זמן, יולדים פחות ילדים, ואחוז הקשישים באוכלוסייה עולה. לקשישים אלו יש מה לתרום לחברה. גם אם הם חיו כבר את רוב חייהם, אין זה אומר שהם צריכים להעביר את הזמן שנותר להם בחוסר תעסוקה ושכחה בבית. ככל שאחוז הקשישים היחסי באוכלוסייה עולה, כך ייטב אם המדינה תשקיע משאבים באוכלוסייה זו שלה צרכים ייחודיים משלה, כמו גם דברים רבים שהיא יכולה לתרום לחברה, ולו רק חוכמת חיים.
הכותבת היא סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ועובדת עם קשישים.
